פאולו פריירה- כרטיס ביקור

בפורטוגזית – Paulo Freire

 נולד:  ב19 בספטמבר 1921

נפטר ב2 במאי 1997,

מחנך ברזילאי ותאורטיקן של החינוך רב השפעה.

התפרסם בזכות עבודתו בתחום החינוך העממי, שבאה לידי ביטוי בפעילותו להרחבת ומיסוד מערכת החינוך וייסוד בתי ספר כמו גם ביצירת תודעה לערכו של החינוך. פריירה נחשב לאחד ההוגים הבולטים ביותר בהיסטוריה של הפדגוגיה העולמית.

פריירה נולד למשפחה מהמעמד הבינוני וידע עוני ורעב במרוצת השפל הגדול של שנת 1929, התנסות אשר השפיעה עמוקות על דאגתו לעניים ואשר סייעה בעיצוב השקפת עולמו החינוכית. פריירה החל את לימודיו באוניברסיטת רסיפה בשנת 1943 ולמד משפטים, אך גם פילוסופיה ופסיכולוגיה של השפה. לאחר שעבר את בחינות לשכת עורכי הדין מעולם לא עסק במשפטים ובמקום זאת עבד כמורה בבית ספר תיכון ולימד את השפה הפורטוגזית. בשנת 1944 נשא לאישה את אלזה מריה קוסטה דה אוליבירה (Costa de Oliveira), אחת מעמיתותיו להוראה, והשניים עבדו יחדיו עד למותה, תוך כדי גידול חמישה ילדים.

בשנת 1946 מונה פריירה למנהל המחלקה לחינוך ותרבות של השירות הסוציאלי של מדינת פרנאמבוקו. במהלך עבודתו זו, בה עבד בעיקר בקרב עניים אנאלפביתיים, החל פריירה לאמץ צורה לא מסורתית של מה שיחשב מאוחר יותר כתאולוגיית השחרור (במקרה שלו, תערובת של מרקסיזם ונצרות). בברזיל של אותם הימים ידיעת קרוא וכתוב הייתה תנאי להצבעה בבחירות, כך שלעבודתו זו היה פן פוליטי מובהק.

בשנת 1961 מונה פריירה למנהל השלוחה התרבותית של אוניברסיטת רסיפה, וב 1962 נקרתה לפניו ההזדמנות הראשונה ליישום רחב הקיף של התאוריות שלו, כאשר 300 עובדים מתעשיית קנה הסוכר לומדו קרוא וכתוב ב- 45 ימים בלבד. כתוצאה מהניסוי אישרה הממשלה הברזילאית את הקמתם של אלפי חוגים תרבותיים ברחבי ברזיל.

ב-1964 שמה הפיכה צבאית קץ לפרויקט זה, אשר הסתיים במעצרו של פריירה כבוגד למשך 70 ימים. לאחר גלות קצרה בבוליביה, עבד פריירה בצ'ילה משך חמש שנים עבור התנועה הנוצרית-דמוקרטית לרפורמה אגררית.

בשנת 1967 פרסם פריירה את ספרו הראשון: "חינוך כיישום החירות" (Education as the Practice of Freedom) הספר התקבל היטב, ולפריירה הוצעה משרת מרצה אורח באוניברסיטת הרווארד ב- 1969. בשנה שקדמה לכך כתב פריירה את ספרו הנודע ביותר: "הפדגוגיה של המדוכאים" (Pedagogy of the Oppressed) אשר התפרסם בספרדית ובאנגלית בשנת 1970. הספר לא ראה אור בברזיל עד לשנת 1974 כתוצאה מהסכסוך הפוליטי שבין הדיקטטורה הצבאית והנוצרים הסוציאליסטיים שהתעורר כאשר הגנרל ארנסטו ג'יסל (Ernesto Geisel) השתלט על ברזיל והחל בתהליך ליברליזציה.

לאחר שנה באוניברסיטת קיימברידג' עבר פריירה לז'נבה, שווייץ, על מנת לעבוד כיועץ חינוכי מיוחד למועצה העולמית של הכנסיות (World Council of Churches). במהלך תקופה זו פעל פריירה כיועץ לרפורמה חינוכית במושבות הפורטוגליות לשעבר באפריקה, בעיקר בגינאה ביסאו ומוזמביק.

בשנת 1979 הורשה פריירה לשוב לברזיל, ועשה כן בשנת 1980. פריירה הצטרף למפלגת הפועלים (PT) בעיר סאו פאולו, ופעל כמפקח על פרויקט האוריינות שלה בין השנים 1980 ל-1986. כאשר מפלגת הפועלים זכתה בבחירות העירוניות בשנת 1986, מונה פריירה לשר החינוך בעיר סאו פאולו.

באותה השנה, שנת 1986, נפטרה אשתו אלזה, ופריירה נשא לאישה את מריה ארוז'ו פריירה (Araújo Freire).

בשנת 1991 נוסד "מכון פאולו פריירה" בסאו פאולו על מנת להרחיב ולפתח את התאוריות שלו אודות חינוך עממי. במכון נמצא כיום ארכיונו של פריירה.

ב- 2 במאי 1997 נפטר פריירה מאי ספיקת לב.

פריירה מפורסם ביותר עבור התקפתו על מה שכינה "תפיסת הבנקאות של החינוך," בה התלמיד נתפס כבעל חשבון ריק אשר יתמלא בידי המורה. כמובן, זהו אינו חידוש של ממש, שכן תפיסת הילד כלומד פעיל בידי ז'אן-ז'אק רוסו התרחקה כבר מתפיסתו כטאבולה ראסה (אשר בבסיסה זהה ל"תפיסת הבנקאות"). כמו כן הוגים כג'ון דיואי ואלפרד נורת' וייטהד היו ביקורתיים ביותר להעברה של "עובדות" בלבד כמטרת החינוך. יחד עם זאת, עבודתו של פריירה היא אחת מאבני היסוד של פדגוגיה ביקורתית. מאתגרת יותר היא סלידתו של פריירה מהדיכוטומיה של יחסי התלמיד-מורה. דיכוטומיה זו התקבלה בידי רוסו והתקבלה באופן מאולץ בידי דיואי, אולם פריירה מתקרב לטענה כי יש לבטלה לחלוטין. על אף שקשה לדמיין יישום רעיון זה באופן מוחלט, פריירה מציע כי יחסי הדדיות עמוקה יהוו חלק מהבנתנו את התלמיד והמורה. פריירה מבקש שנחשוב במושגי תלמיד-מורה ומורה-תלמיד, כלומר מורה אשר לומד ותלמיד אשר מלמד ככללים הבסיסיים של ההשתתפות בכיתה. זהו אחד הניסיונות הבודדים ליישם משהו הדומה לדמוקרטיה כשיטה חינוכית ולא רק כיעד של חינוך דמוקרטי. אפילו דיואי, אשר עבורו דמוקרטיה הייתה אבן הבוחן, לא שילב פרקטיקות דמוקרטיות במלואן בשיטותיו. יחד עם זאת, בשלביו המוקדמים והקיצוניים הועברה ביקורת על חדר כיתה זה בטענה שהוא מסווה, ולא מתגבר, על סמכותו של המורה.